מדינת ישראל הינה מדינה דמוקרטית המקיימת עקרונות ליברליים, לרבות חופש הביטוי.
הזכות לחופש הביטוי היא אחת מזכויות האדם החוקתיות החשובות ביותר והגנה על חופש הביטוי פירושה שלכל אדם יש את הזכות להביע בחופשיות את רגשותיו, דעותיו וביקורותיו מבלי לחשוש לתביעה בגין לשון הרע או בל יואשם בהוצאת דיבה.
כפי שמגדיר זאת בית המשפט העליון: זכות זו הינה "אבן היסוד של חברה דמוקרטית ליברלית".
על הנייר הנושא נשמע קל ופשוט להבנה אך כשמדובר במקרים ספציפיים של תביעות לשון הרע, ישנה מתיחות מסוימת בנושא והגבול לא תמיד ברור ומוגדר בין זכותו של אדם למוניטין טוב לבין זכותו של אדם אחר לומר את דבריו בחופשיות.
לשון הרע, בהגדרתה, היא פעולה של הצהרה שקרית או מזיקה על אדם אחר. מושג חופש הביטוי הוא הזכות להתבטא ללא הפרעה או צנזורה. משרד עורכי דין לשון הרע מייצג תובעים ונתבעים בתיקי לשון הרע.
מה ההבדל בין לשון הרע והשמצה?
שני המושגים שווים מבחינה משפטית.
למרות שבמדינת ישראל, בפועל, אין מושג כזה "הוצאת דיבה", משתמשים במושג לא מעט בחברה הישראלית. אין בחוק הישראלי הבחנה בין הסוגים השונים של הוצאת הדיבה והמונח הנכון לתביעת לשון הרע הוא "לשון הרע". בארצות הברית, לדוגמא, קיימת הבחנה בין השמצה פרטית להשמצה בכתב.
"לשון הרע" בהגדרתה היא פעולה של פגיעה במוניטין של מישהו על ידי הצהרה שקרית ו/או מזיקה לגביו.
על פי החוק, לשון הרע היא כל סוג של פרסום שעלול לגרום להשפלה או מבוכה לאדם או לעסק, הפיכת מישהו או משהו למושא של בוז או שנאה, העלבת אדם או חברה בגלל התנהגותם, מעשיהם או תכונותיהם, וכמובן כל ניסיון או פגיעה בפרנסתו של אדם פרטי או עסק.
בהכללה – השפלת אדם על סמך הרקע, הגזע, מוצאו, מקום מגוריו, דתו, נטייתו המינית, מוגבלותו, גילו או מינו – נחשבים ללשון הרע.
"הוצאת דיבה" ו"לשון הרע" בהלכה היהודית
התנ"ך מכיל סיפורים רבים על לשון הרע והשמצה. בין המפורסמים שבהם הוא סיפורו של יוסף, שהשמיץ את אחיו בפני יעקב אביו, דבר שהכעיס את האחים (מה שהוביל מאוחר יותר להשלכתו לבור ולהגעתו למצרים).
מכל מקום, קיים ללא ספק הבדל רציונלי בין המושגים "הוצאת דיבה" ו"לשון הרע" שאינו מוגדר בחוק, וניתן לראותו בהלכה היהודית כדוגמה. עפ"י ההלכה, קיים הבדל מהותי בין השניים, המבוסס על "יסוד האמת".
על פי הדין העברי, לשון הרע היא אמירת דבר אמיתי ונכון שעלול לגרום נזק לזולת (מעין רכילות). היהדות רואה בהשמצה שיש בה יסוד של אמת עוול חמור יותר מהשמצה כוזבת. לשון הרע נחשבת לאיסור חמור במשפט העברי. את מקור האיסור יש לייחס לפסוק "לא תשמיץ בעמך" (ויקרא יט, טז), והוא גם קשר אותו לפסוק "ארור מאחור" (דברים, כ"ז, כ"ד).
יתרה מכך, לרכל על מישהו בסתר הוא סוג של לשון הרע.
גדולי הרבנים בתולדות העם היהודי כתבו פירושים על לשון הרע, ובין הכותבים הידועים שהתייחסו לסוגיה זו נמנים הרמב"ם (בספרו "משנה תורה" ו"קיצור שולחן ערוך") והחפץ חיים, שהוא רבי ישראל מאיר הכהן מראדין.
החפץ חיים ידוע במיוחד בכתביו הנרחבים בנושא ו"סיסמתו" המפורסמת " לשון הרע לא מדבר אלי" מבוססת על דעותיו.
החפץ חיים כותב בספרו "הלכות רכילות" שאסור לספר ולו הקטנה ביותר של רכילות בשום אופן.
אם מישהו רומז שמישהו אחר מרכל עליו, גם אם הוא לא מתכוון לכך בלשון גנאי, עדיין אסור שהשומע המזדמן יחשוב שהאדם הראשון דיבר בצורה משפילה והוא רק מחפש דרך להאשים את חברו.
לפרטים נוספים פנו אל האתר המקיף ביותר בישראל בנושא לשון הרע: https://www.lawdesk.co.il/ אם אתם עומדים בפני הגשת תביעת דיבה או לחלופין שמישהו תובע אתכם בגין לשון הרע – באתר הנ"ל תמצאו מדריכים ומאמרים שיספקו לכם הכוונה ראשונית מועילה. כמו כן תוכלו להיעזר במשרד עורכי דין בן קרפל המתמחה בטיפול בפרסומי לשון הרע הן מצד התובע והן מצד הנתבע בתיקים מסוג זה.